בכל מקרה, אתמול הוא עשה משהו שהוא עושה לפעמים ואף פעם לא ממש חשבתי עליו. בזמן שהוא שכב לצידי מקבל את הליטופים המושקעים ביותר שלי, הוא פשוט קם, הלך 2 צעדים לכרית שלו, עשה 3 סיבובים, נשכב והלך לישון. ככה פתאום. וחשבתי לעצמי “וואו אם זה היה בנאדם שהיה קם והולך ככה באמצע אינטראקציה שלנו, הייתי ממש נעלבת”. ואז חשבתי איזה מגניב זה שלכלבים אין את האלמנט הזה ש”לא נעים לי”. כלבים לא מופעלים מאי נעימות כלפיי האחר. אין להם קטע כזה של לחשוש שכלב אחר יעלב מהם או שמישהו יגיד עליהם משהו. הם חופשיים מכל הביקורת העצמית והסביבתית הזו, איזה חלום.
החיים בלא נעים לי
בתור מישהי שחיה בעולם של “לא נעים לי”, יצא לי לחשוב על זה, להתעסק בזה ולחקור את זה לא מעט. אני חושבת שהדבר הראשון שהפיל לי אסימון ענק זה שאנשים שחיים ב”לא נעים לי” חיים באיזו אשליה שהם מתחשבים וחמודים אבל האמת היא שאנחנו לא. אפילו ההיפך, לא נעים לי זה מקום לא מאוד מתחשב לפעול מתוכו.
לא נעים לי לבקש או להטריח, לא נעים לי לעשות רעש בסביבת אנשים, לא נעים לי שהכלב שלי נובח, לא נעים לי להגיע למסיבה בלי הזמנה מפורשת (במצבים שזה סבבה), לא נעים לי לדחות מישהו, לא נעים לי להגיד שמשהו מפריע לי, לא נעים לי לבקש מהמלצרית עוד כוס מים, לא נעים לי לתפוס מקום בעולם הזה.
התבגרתי בתור נערה מתנצלת. כל הזמן לא נעים לי, כל הזמן התנצלתי על דברים בלי שום צורך כאילו אני מתנצלת על עצם קיומי, על האויר שאני נושמת. היה מתיש להיות בחברתי, כל הזמן היה צריך לדאוג לשני שהיא בסדר, שהיא מוזמנת, שרואים אותה. מרוב שהיה לי לא נעים להיות, נהייתי מאוד לא נעימה בעצמי ולא היה כיף בחברתי. וכך יכולתי להצדיק את האמונה החזקה שהייתה לי בראש “אף אחד לא אוהב אותי”. האמונה הזו הוחלפה כבר מזמן באמונות יותר מרימות אבל זה תמיד שם למטה וזה מה יש.
שמתי לב שיש אנשים שפחות חיים את הלא נעים לי ויותר חווים את עצמם ואת הצרכים והרצונות שלהם. אנשים כאלה, שהם האנטיתזה למי שהייתי וההשראה למי שאני רוצה להיות, יש בהם איזו שלמות פנימית שלי לא הייתה כשגדלתי. אלה אנשים שלא תהיה לי בעיה להיות הכי אני לידם ויהיה לי קל יותר לסנן את “הלא נעים לי” איתם כי אני יודעת שהם לא שם ואם הם רואים את עצמם, גם אני יכולה לראות את עצמי. וככה לכל אחד יש לפחות מישהו אחד שמשגיח עליו. וזה משחרר לחופשי.
עוד דבר שהבנתי הוא עם כל הכבוד לרצונות שלי שלכולם יהיה סבבה ושאני לא אפריע חלילה לאף אחד, אני לא נמצאת בראש של אנשים ולא יודעת מה כן יפריע להם ומה לא יפריע להם. היום שבו הבנתי שאני לא קוראת מחשבות הוא היום שבו הבנתי שבזבזתי המון אנרגיה בלנסות לנחש איך אנשים סביבי מרגישים ואיך אני יכולה לדאוג שהם ירגישו טוב יותר. במקום לחוות את מה שקורה, תוויתי סרט דמיוני בראשי שבו אני מפריעה למישהו וזה לא בסדר ואני צריכה להתחשב. מה שעזר לי זה להבין שכמו שאני אדם בוגר ואם משהו באמת מפריע לי אני יכולה לבוא ולהגיד, ככה גם יתר האנשים. ואם למישהו “לא נעים” להגיד משהו, אז אוקיי אז לא נעים לו. זה לא עליי וזה לא באחריותי. אני לא יכולה לבלות את חיי בהסתכלות האם הפעולות שלי מפריעות לאנשים אחרים או לא. אני לא חייבת ואני לא צריכה. יש לי זכות להיות ולהתקיים בעולם הזה כמו לכל אדם אחר, לתפוס פה מקום, לנשום אויר.
זאת שלא יודעת להגיד לא
גיליתי שהרבה פעמים “לא נעים לי” הוא חבר טוב של “לא יודעת להגיד לא” שגם היא חושבת שהיא אדם נפלא כי היא תמיד אומרת כן ועוזרת ונותנת מעצמה. אבל גם “לא יודעת להגיד לא” היא לא באמת מתחשבת. כי כש”לא יודעת להגיד לא” אומרת כן למרות שהיא לא רוצה, היא כופה איזה חוב קוסמי לא מודע על האדם שהיא אמרה לו כן. וכשהחוב הזה לא נפרע, “לא יודעת להגיד לא” נפגעת ונעלבת וכועסת. היום אני מבינה כמה כאב הייתי חוסכת לעצמי אם רק הייתי לומדת להגיד לא מוקדם יותר.
וכשאני חברה של “לא יודעת להגיד לא” פחות בא לי לבקש ממנה דברים. כי אני יודעת שהיא תגיד לי כן גם אם היא לא באמת רוצה ותכלס, אני לא רוצה שיעשו בשבילי בלי רצון וחשק. אז אני פחות מבקשת ממנה ובאופן כללי מעדיפה שהיא לא תעשה בשבילי יותר מדי כי לפעמים נוצרת תחושה שאולי אני מנצלת אותה. וזה לא נעים לי (עוד פעם לא נעים לי, קלטתם?).
בשביל ללמוד להגיד לא, הייתי צריכה ללמוד לקבל לא, שזה שיעור לא פחות קשה. הייתי צריכה להבין שלא, זה לא שווה לדחייה. שאם אני מוכנה לקבל את הכן ואת הלא, אני יכולה לבקש הכל. כי אני יודעת שלאדם שמולי יש את האפשרות פשוט להגיד לא. וזה עזר לי ללמוד לבקש עזרה כשאני צריכה ולא לכאוב כאב של דחייה בכל פעם שאומרים לי לא.
ללמוד להגיד לא, לא אומר שתמיד אומרים לא. אבל זה כן אומר שאני יכולה להסתכל רגע פנימה ולהבין מה מתאים לי לעשות באותו רגע. לפעמים מתאים לי לעשות משהו שפחות נח לי למען האחר. זה אפילו משמח אותי. ואם מה שאני עושה משמח אותי אז גם אני מקבלת מזה משהו ואף אחד לא חייב לי כלום. ובגלל שאני גם בשלום עם “לא נעים לי”, אני מעבירה את האחריות לאנשים אחרים על עצמם ואני מאפשרת לעצמי לקבל מאחרים. וזה כן נעים לי.
לראות את צ’נצ’ו אתמול קם והולך לכרית שלו בלי שום מחשבה על איך זה יגרום לי להרגיש, גרם לי להרגיש כל כך טוב. החופש הזה להיות הוא עד הסוף, בלי סינון, בלי מחשבה שנייה, לפעול מתוך הרצון הפנימי שלו בכל רגע זה חידד לי עוד קצת את ה”לא נעים לי” שאני חוקרת עם עצמי. זה שם זרקור על המקום הנקי הזה של הכלבים, הלא מודע לעצמו ושלא חושב על רגשות של אחרים. וזה לא מתוך אנוכיות אלא מתוך נוכחות מלאה. תסתכלו על הכלב שלכם ותראו איך בכל רגע הוא מודע לרצון שלו ופועל דרכו.
לסיכום, אני לא רומזת שהאנושות צריכה להגיע לכזאת רמה של “לא לראות את האחר”. אנחנו עדיין אנושיים, עדיין בעלי מודעות לעצמינו ולאחרים וככאלה, אין לנו את היכולת לנתק את עצמינו לחלוטין מהרצונות והציפיות של אנשים סביבינו. אבל אנחנו יכולים לפתח מודעות לעניין, להבין כמה עמוק אנחנו בתוך סקאלת “הלא נעים לי”, כמה אנחנו פועלים באוטומט מתוך אי נעימות גם כשאין שום סיבה ממשית לכך, כמה אנחנו מנחשים מה אנשים רוצים וצריכים מאיתנו וכמה אנחנו מחוברים לרצון שלנו. אם מה שכתבתי נגע בכם, אני מציעה לכם להתחיל מלפתח מודעות ללא נעים ולהמשיך משם.
אשאיר אתכם עם שאלה שאין לה באמת תשובה אבל היא מעניינת לחשיבה – איך החברה הייתה נראית אם כולנו (אבל ממש כולנו) היינו מתחשבים קודם כל בעצמינו ומתוך זה מתחשבים באחרים, האם היה פה יותר טוב או פחות טוב?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו “מדברים כלבית”