האיש במעיל או התפתחות של טראומה ותוקפנות.

על ידי – ב מאי 25, 2012 – ב יום בחייו של פטריק   אין תגובות

אני שומע את השעון המעורר. אני מתעורר לאט, מפהק. תכף אמא תצא מהחדר ותכנס למאורה שליד. אני מחכה. הנה אמא איזה כיף. שלום אמא בוקר טוב אני אוהב אותך. אני לא מתרגש יותר מדי כי היא אף פעם לא מתייחסת אליי לפני שהיא יוצאת משם. בינתיים אני מתמתח. יד ועוד יד, רגל ועוד רגל, גוף קדימה גוף אחורה. היא יוצאת ואומרת בוקר טוב ליטוף, נשיקה ולמטבח. אני מכין את עצמי, תכף טיול, איזה כיף. אני יודעת שהיא תכף תסיים אז אני ממתין בסבלנות. היא מתיישבת ואני בא לידה איפה שבטוח. היא מלטפת אותי ואני מתקרב אליה עוד. היא מסתכלת עליי בחצי חיוך. אני יודע מה זה אומר. הגיע הזמן. אני קם, מתנער, מפהק. אני כל כך מתרגש הזנב שלי מתקשקש מעצמו. היא שמה עליי רצועה ואני מתיישב כמו שהיא לימדה אותי.
אנחנו יוצאים, בחוץ גשם. אני אוהב מים אבל אני פחות אוהב טיולים בגשם. אני רק יסמן פה המקום לפני שנלך. עם כל הגשם הזה אני צריך להריח את כל המסלול מחדש עכשיו. אנחנו הולכים ברחוב שאני אוהב. יש פה הרבה ציפורים ופרחים שאפשר להריח וגם אין פה הרבה אנשים. הכי כיף שזה רק אני ואמא. אני מריח את פוקסי. לפעמים אנחנו פוגשים אותה והיא מריחה ממש טוב ותנוחת המשחק שלה הכי מדליקה אותי. כשאנחנו רואים את פוקסי אמא משחררת אותי מהרצועה ואני יכול לרוץ איתה. אני לא רואה אותה אבל אני מריח אותה. כנראה שכבר הלכה.
אנחנו הולכים ביחד בשביל ואני מרגיש הכי כלב שיש. אבל רגע אמא, משהו מתקרב. זה כמו נראה כמו איש רגיל אבל הוא גדול יותר. זה איש במעיל. תמיד שיש גשם האיש במעיל נמצא בכל מקום. אמא בואי נלך, מהר, אני מפחד. האיש מתקרב ואני מתחיל לנבוח חזק לכיוונו. שיתרחק. אני נובח ומתחיל להרגיש את הכאבים בצוואר. תמיד שאני רואה את האיש הזה אני מרגיש את הכאבים בצוואר. משהו חונק אותי. ככה אני יודע שאני צודק. האיש הזה מאיים עליי ועל אמא שלי. היא מקרבת אותי אליה מעודדת אותי בליטוף. אני ממשיך לנבוח. עכשיו גם היא צועקת "לא!" "די!!!". גם היא מפחדת ממנו. הוא ממש קרוב עכשיו. אני נובח ממש חזק, מגרגר משתולל. מתעלם מהכאב בצוואר, שאני יצליח לגרש אותו גם הכאב יעבור. הוא עובר אותנו ומתרחק. אני ממשיך לנבוח. זה עבד, כמו תמיד. האיש במעיל אף פעם לא מתקרב אלינו בזכותי. אמא מלטפת אותי. הכאב נעלם ואנחנו ממשיכים ללכת. מזל…
מאוחר יותר אמא לוקחת אותי לטיול באוטו. אני הכי אוהב טיולים באוטו. אמא פותחת את הדלת ואני מזנק פנימה ומתיישב במקום שלידה. אני מוכן! אנחנו נוסעים. אני מוציא את הראש מהחלון והפרווה שלי משתוללת. זה כאילו אני לא זז אבל אני בכל זאת זז ממש מהר. כל הריחות של החוץ נכנסים לי לאף במהירות. כמה מעניין פה באוטו. הרוח מכריחה אותי לעצום עיניים ואני לא מתווכח. ריח מוכר, אזור מוכר. הייתי פה פעם. כן כן אני זוכר את המאורה הזאת. יש בתוכה דברים טעימים אבל הם תמיד גבוהים ואני לא יכול להגיע אליהם לבד. הנה האיש הגבוה שהיה מוריד לי דברים טעימים תמיד. אני נובח אליו. היי איש גבוה זה אני! פטריק! עברנו אותו אבל אני בטוח שהוא הריח אותי. עוד מאורה מוכרת. אמא עוצרת ויוצאת מהאוטו. היא מדברת עם אמא מלהקה אחרת. משהו מרגיש לי לא טוב. יש פה ריח של כעס. אני רואה את האיש במעיל מרחוק. אני פה בפנים ואמא בחוץ. אני חייב להגן עליה. אני נובח ונובח מזהיר אותה. היא דופקת על החלון, רוצה שאני ימשיך. האיש מתקרב אני נובח ואז אני נזכר. נולדתי פה וגדלתי פה. אני יודע שהאיש במעיל מסוכן. אני זוכר אותו והוא פגע בי. פה הייתי רעב, פה הייתי עצוב, פה הייתיי בודד. פה היה הרבה כאב.
אני מחפש את האיש, הוא נעלם. אני מחפש מהר את אמא. האם נרדמתי בשמירה? אמא עדיין עומדת ליד האוטו מדברת. איזה הקלה. האחרת הולכת ואמא נכנסת פנימה. נותנת לי נשיקה וליטוף ואני רגוע. פה נולדתי ופה גדלתי ואמא הצילה אותי. אל תדאגי אמא אני תמיד ישמור עלייך מפני האיש במעיל אני אוהב אותך.
עכשיו אני במיטה שלי. פה יש ריח של אהבה. אמא כבר לא תצא הלילה מהמאורה שלה אז אני יכול לנוח. מחר נבריח יחד את האיש במעיל.

שני מתרגמת-
דרך עיניו של הכלב אפשר להבין בברור כי יש לו פחד ספציפי מאנשים במעיל. הוא אינו יודע ולא זוכר מה גרם לו לטראומה הזאת, כל מה שהוא מבין שאיש במעיל שווה איום וסכנה. הוא גם אינו מבחין בין האנשים ומבחינתו כל מי שלובש מעיל הוא האיש במעיל.
הוא גם למד בעצמו שכשיש גשם האיש במעיל נמצא הרבה יותר. הוא לא למד זאת דרך הסקת מסקנות הגיונית – כשיורד גשם אנשים לובשים מעיל ולכן יש הרבה בחוץ כשיורד גשם- אלא דרך חיבור בין 2 גירויים – במצב של גשם הוא רואה את האיש הזה הרבה, דבר שמעלה בו פחד, ולכן כשיש גשם הטיולים פחות נחמדים.
כשהוא רואה את האיש במעיל ומתחיל לנבוח הוא מקבל משיכות חזקות בצוואר כדי שיפסיק. הוא למד שכשהוא רואה את האיש הוא מרגיש כאבים בצוואר. בגלל המצב הרגשי שהוא נמצא בו הוא לא מקשר את המשיכות עם האישה שלו ולכן לא מבין שהיא בעצם מנסה להפסיק אותו. דבר זה רק מחריף את התוקפנות שלו כלפיי האיש במעיל.
כשהאיש מתרחק הוא מקבל חיזוק פנימי עמוק מאוד מעצם ההצלחה שלו וכשהוא מקבל ליטופים מאמא הוא מקבל חיזוק חיצוני ישיר.
כשהוא התקרב לאזור בו נולד וגדל כל הריחות והמראות המוכרים יחד עם האיש שבמעיל, התלכדו למאין "זכרון" של מה שהיה בגורותו. אין זה אומר שפטריק באמת הבין שאמא שלו הצילה אותו ושהוא חייב להעריך זאת. כל מה שהוא מבין זה ששם לא טוב ופה נעים.
היחסים בין פטריק לאמא מצויינים. נראה כי הכלב יודע מה מצופה ממנו בבית, הוא רגוע והוא מקבל את אמא בתור מנהיגת הלהקה. כל זה עדיין לא הספיק בשביל להקנות לו בטחון מול הטראומה הקשה שעבר.
מעניין לחשוב, שכל טיול פשוט שאליו אנחנו לוקחים את הכלב, עבורו זה מסע שלם.

השאר תגובה